|
|
|
|
המחלה נגרמת עקב ירידה בלחץ החלקי של החמצן, ובעקבות זאת ירידה בחמצון התאים בגוף, בטרם התאקלמות של הגוף לחסר החמצן. רקע: מחלת גבהים עלולה להופיע כבר בטיפוס לאזורים שגובהם מעל 2,500 מ', אך בד”כ מופיעה בגבהים סביב 3000-3500 מטר. סמני המחלה מושפעים ממהירות העלייה, מהגובה אליו הגיע המטייל וממשך שהותו בגובה. אנשים בסיכון מוגבר: אנשים שסבלו בעבר ממחלת גבהים. במקרים של מחלות כרוניות כגון מחלת לב, מחלה ריאתית כרונית או מחלות של כדוריות הדם האדומות, יש להיוועץ עם הרופא המטפל לפני טיול לאזורים גבוהים. אנמיה עלולה לגרום לקושי בהסתגלות, בעוד עודף כדוריות אדומות (פוליציטמיה) עלולה לגרום לפקקת ורידים. סימני המחלה: במקרים הקלים יתכנו כאבי ראש, נדודי שינה, בחילה, עייפות, חוסר תאבון וחולשה המופיעים לרוב תוך 6-10 שעות לאחר העלייה. במקרים הקשים מתפתחת בצקת ראות וכתוצאה מכך קוצר נשימה הולך וגובר המלווה בשיעול. תתכן הצטברות נוזלים ברקמת המח (בצקת מוחית) ועקב כך הפרעה בשיווי משקל ובהמשך בלבול, הזיות וירידה במצב ההכרה (ישנוניות עד אבדן הכרה). מניעת המחלה: יש להכין את הגוף לתנאי חוסר חמצן (איקלום) כדלקמן:
דיאמוקס או אורמוקס: (Acetazaolamide) מפחית את סימני המחלה ומסייע במניעתה. כדור של 125-250 מ”ג פעמיים ביום החל מיום לפני העלייה ועד יום-יומיים לאחר שהגעתם לגובה המקסימלי. התרופה אסורה למי שרגיש לסולפה. למטיילים שסבלו בעבר מסיבוכי מחלת גבהים דרוש יעוץ מיוחד. טיפול: במקרים קלים (כאב ראש, בחילה) יש להפסיק את הטיפוס לגובה, לנוח באותו הגובה או לרדת בגובה 500-1000 מטרים. ניתן ליטול תרופות נגד כאב ראש ובחילה ואפשר להוסיף דיאמוקס/אורמוקס במינון הנ”ל. במקרים קשים יש צורך בחמצן ותרופות הניתנות ע”י רופא. לכן יש לרדת ולהגיע בהקדם אפשרי לטיפול רפואי. יש לפעול תמיד לפי 3 הכללים הבאים:
|





מחלת הגבהים – Altitude sickness