PDF הדפסה דואל

ההיבט הנפשי כתוצאה ממחלות חשוכות מרפא

מודל השלבים של אליזבט קובלר רוס 

מאת: חנוכה זיוה, מפקחת המטואונקולוגית, ביה"ח לניאדו *

אדם המתבשר כי הוא חולה במחלה חשוכת מרפא, חש סכנה קיומית וחווה תחושה קשה של פרידה מהחיים. התמודדות עם מחלה חשוכת מרפא מפגישה מטופלים עם מכלול שינויים מאד משמעותיים בחיים: הפחד מתלות, אובדן שליטה על הגוף, חרדה מהלא ידוע ופחד ממשי מכאב וסבל, אלו עשויים להפחיד את המטופלים יותר מהמוות עצמו.

חולה חשוך המרפא עובר תהליך הדומה לתהליך אבל מתמשך, המוצג במודל הרגשי של תהליך אבל ואובדן של ד"ר אליזבט קובלר רוס (עבדה שנים עם חולים סופניים ובני משפחותיהם).  

שלב ההכחשההכחשה

בשלב זה החולה מסרב להאמין באמיתות האבחנה.  רצות בו מחשבות כמו: "זאת טעות", "כנראה התבלבלו בשם",  "הרופא הזה לא מקצועי", "זו אבחנת שווא". המטופל פונה לדיעות נוספות של רופאים שונים, תקופה המרחיקה אותו מהתמודדות עם האבחנה. הסכנה בשלב זה היא של סירוב לקבלת טיפול בגלל הכחשת המחלה.

שלב הזעם

כעסבשלב זה עולים רגשות כעס/קנאה/שנאה. החולה מקבל את עובדת היותו חולה, ומגיב ברגשות קשים. עולות שאלות כמו: "למה דווקא אני?" או "למה זה מגיע לי?" או "מה עשיתי שקיבלתי עונש כזה?", שאלות המלווות בתסכול גדול. המטופל נוטה לכעוס ולרוב, מסרב לשתף פעולה גם עם הרופא וגם עם הסביבה הקרובה (משפחה וחברים). הוא כועס על אלוהים, על עצמו, ועל כל מי שסביבו. הכעס עשוי להחמיר בגלל אי נוחות פיסית כמו: כאב, הגבלה בתנועה, בדיקות פולשניות וכו'.. הצפייה באחרים "הממשיכים בחייהם", כשגורלו חתום ומועד לחידלון, מכעיסה את המטופל ומעוררת בו רגשות של קנאה, טינה, אשמה ואפילו האשמה: "בגללו חליתי". בשלב זה, החולה הזועם אינו חברותי ואינו נעים לסביבה, עניין המגביר את בדידותו למרות הצורך העז שלו בתמיכה ובקירבה.

שלב ההתמקחות - bargaining  

התמקחותבשלב זה, החולה מתמקח ומנסה להגיע ל"הסכם" שידחה את הבלתי נמנע. "אני אתפלל לאלוקים שיציל אותי, רק עליו אני סומך" (יש העושים מעין עסקה סודית עם האל, כדי לדחות את גזר הדין הנורא), או "אני אקפיד על תזונה, אחשוב חיובי ואלך לטיפול לא-קונבנציונאלי" או "אני אסע לניתוח בחו"ל, שם ימצאו תרופת פלא או טכניקה טיפולית חדישה שתציל אותי". יש המתווכחים עם הרופאים על מספר הטיפולים שהם מסכימים לקבל ומוכנים להתפשר על מספר טיפולים מוסכם על שניהם ולבצע הערכת מצב בבדיקות דם והדמייה, כדי לראות אם יש השפעה ואז להחליט יחד על המשך טיפול. בשלב זה, החולה עלול להוציא כספים רבים על "הילרים", נסיעות לחו"ל וטכניקות טיפוליות חדשניות (לא מוכחות) ובסופו, להישאר מרוקן וחסר כל כלכלית ונפשית.

שלב הדכאון - sadness or depression 

דיכאוןבשלב זה החולה מכיר במחלה ולא מתכחש לה. בשלב זה לרוב גם מצבו הפיזי מחמיר, מה ש"מקל" על ההכרה בקיומה של המחלה. החולה חש אובדן קשה. בנוסף לדכאון שהנו תוצאה ישירה של כאב מתמשך וחוסר תנועה הקשור למחלה עצמה -ישנן תופעות של דכאון נפשי בעקבות ההכרה במחלה ואובדן החיים הבריאים לתמיד. החולה נוטה לאבד עניין בעולם החיצוני. החולה עצוב, חש חוסר אונים, יש ירידה בליבידו (חשק מיני), עייפות, תחושת אשמה וחוסר ערך, בעיות זיכרון, ריכוז וקשב, מחשבות מעורפלות ולא סדורות. בשלב זה לרוב נדרשת עזרה נפשית למטופל ולבני המשפחה המתקשה להכיל את העצב התהומי והמחשבות הקשות של החולה בשלב זה. שיתוף בכאב הפיזי והרגשי אמור להינתן בעזרת איש מקצוע אמפתי וניטרלי.

שלב ההשלמה - reconciliation 

השלמהבשלב זה החולה משלים משימות כגון הכנת צוואה חומרית, כתיבת אוטוביוגרפיה, צוואה רוחנית ועוד. עפ"י אמונתו ואישיותו, החולה מארגן את הדרך בה ירצה לסיים את חייו או לחיות את שנותיו האחרונות, כשהמחלה תשתלט על גופו לחלוטין (לדוגמא: הוספיס או הצטרפות ל"אגודת לילך"). בשלב זה חשוב לקבל אינפורמציה לגבי המשימות הסופיות, מאדם מקצועי וניטרלי.

שלב חוט התקווהתקווה

גם חולים שהגיעו לשלב ההשלמה עדיין נאחזים בחוט התקווה, לתרופה או הצלחה מחקרית שתעזור להם להבריא. חוט התקווה מהווה את חוט החיים ומחזק חולים במשך שבועות וחודשים. התקווה מאפשרת למטופלים לצלוח את הסבל והמכאוב בתחושה של משמעות עם ציפייה לגמול  והצלה. גם משפחה וחברים נאחזים פעמים רבות בתקווה. ככל שהחולה יותר עשיר בנפשו, רוחני ויצירתי, האחיזה שלו בחוט החיים חזקה יותר.

 

ההשלכות הרגשיות בחוויית אובדן בחולים חשוכי מרפא

חולים חשוכי מרפא, עוברים חוויית אובדן ממשי. ההבנה שאין למחלתם ריפוי מביאה את מציאות המוות לתוך ההכרה שלהם. ההתבשרות על המחלה כמוה כמהלומה. בשבריר שנייה עולים למודעות שביבי מחשבות כמו: ניפוץ תכניות עתידיות, פרידה מאנשים אהובים, מוות קיומי, התדרדרות, סבל ומכאוב, ערעור הדימוי העצמי, שינוי משמעותי בכל מהלך החיים (עבודה, זוגיות, ילדים,  ועוד). ברגעים הראשונים אדם חווה כאוס-טראומתי המהול בבילבול שברובו חסר היגיון/הבנה (מנגנון הגנה אינסטינקטיבי). בהמשך, עשויים להיות תגובות פיזיות שאינן קשורות למחלה, אלא למצב נפשי, כמו: הפרעות שינה והתקפי חרדה. המצוקה הרגשית היא עצומה. מדובר בזעזוע משמעותי בכל המערכות אליהם החולה היה מחובר בחייו: עבודה, משפחה, חברים ומכרים, בילויים, תחביבים ותרבות פנאי.  גם גופו משתנה ואין לו עליו כל שליטה. גבולות הגוף מטשטשים,  והוא זקוק לעזרה והתייחסות כאילו היה ילד ולא אדם בוגר. הבידוד החברתי גובר ועמו תסכול ותחושת ניכור. ליווי, תמיכה והכרת השלבים הפיסיים והנפשיים אותם עובר החולה, יש בהם כדי להקל על התמודדות מאתגרת זו לחולה ולסביבתו ויכולים לעזור להפוך את הפרידה בסוף החיים למשמעותית.

 

* חנוכה זיוה, מפקחת המטואונקולוגית, ביה"ח לניאדו, בעלת תואר MA בהנחיית קבוצות בשילוב אומנויות ומתמחה בפסיכותרפיה דינאמית ממוקדת