PDF הדפסה דואל

התמודדות עם אובדן אצל ילדים מגיל 3 ומעלה

מאת: חנוכה זיוה * 

אובדן/מוות יכול לפגוע בכל אחד מאתנו ופעמים רבות מתרחש ללא התרעה. האובדן מלווה בתחושת העדר שליטה וחוסר אונים. ישנם כמה צורות לאובדן/מוות: מוות על רקע אישי (מחלה), מוות פתאומי (תאונת דרכים), מוות על רקע לאומי (פיגוע), מוות על רקע פגעי טבע (רעידת אדמה), מוות פלילי (רצח), מוות מרשלנות ("טעות אנוש") וכו'...

כיום, ילדים נחשפים למושג מוות בגיל מאוד צעיר, הם משתייכים לעידן המדע והטכנולוגיה ונחשפים בשקיפות גבוהה למציאות היומיומית המתועדת בכל אמצעי התקשורת: טלוויזיה, רדיו, אינטרנט ועיתונים. שיח מבוגרים גם הוא לא נחסך מאוזניהם של ילדים והוא שכיח במיוחד במדינה רדופה כשלנו. כל אלו מספקים לילד מגוון גירויים סביב נושא המוות.

מותו של בעל חיים אהוב עשוי להכין את הילד מבחינה רגשית לחוויות אובדן משמעותיות יותר הצפויות לו בעתיד. חשוב שהמבוגרים ידעו לנצל תרחישים הקשורים לאובדן, לדוגמא: צפייה בג'וק מת, נמלה שנמעכה וכו'... יש חוקרים הטוענים כי הילדים חייבים ללמוד את מושג המוות ואח"כ מכחישים אותו או מעוותים אותו. לכן מומלץ לשוחח עם הילד באופן ישיר ולעזור לו לארגן את המחשבות בנושא, כדי להפחית חרדות ותהיות ולהוביל לפיתוח מושג מוות רציונאלי.                                  

מבוגרים התופסים את המוות כ- "טאבו" לא ידברו עליו באופן ישיר לפני הילדים, יתכן ויתעלמו משאלות ישירות של הילד בנושא, לא יזכירו את שם המחלה, או האירוע המדויק. לדעתי, זוהי טעות היות וניתן להגיע לשיחה על הנושא בהתאם לגיל ההתפתחותי של הילד. כאשר הילד וההורה רגועים, הילד יוכל לקבל את המסר בפרופורציה נכונה ולהתחיל להפנים את האובדן.

התפתחות מושג המוות מתחילה בגיל צעיר ע"י התבוננות בעולם הטבע והחי. הילד מגלה את העובדה שהעולם אינו קבוע ובכל אורגניזם חלים שינויים ובעקבות תפיסתו את מושג של השינוי בעולם החי מגיע הילד לטרום מושג המוות. קיימת אסכולה  תיאורטית הטוענת שילדים לומדים את מושג המוות דרך החוויה הרגשית, הקודמת להתפתחות הקוגניטיבית והקושי בהבנה משמש כהגנה נגד חרדת המוות.

בילדים קטנים ישנה חשיבה סיבתית המאופיינת ע"י אגוצנטריות. הילד רואה את העולם מנקודת מבטו כאשר הוא במרכז האירועים וההתרחשויות. חשיבתו "מאגית",  הוא רואה את רצונו משפיע על אירועים חיצוניים, כאשר הוריו מהווים סוכנים למילוי רצון ומפעילים את הקשר בין סיבה ותוצאה. זהו הבסיס התפיסתי של הילדים במחשבה על המוות כמביאה את המוות. הם מייחסים לעצמם תחושת שליטה. ולכן, גם לרוב חווים אשמה לא מודעת על סיבתיות המוות. הניצנים הראשונים של הבנת הסיבתיות (קשרי סיבה ותוצאה) היא כאשר הילד שואל למה?

את ההודעה על מוות מומלץ להודיע באופן רשמי מגיל 3 עדיף לייחס לילד הבנה מלאה בשעת ההודעה. מסירת ההודעה לילד הכרחית משום שלא ניתן להעלים את המוות והידיעה בסופו של דבר תגיע אל הילד בדרך כלשהי. בנוסף, תחושת האסון ללא ידיעה רק תגביר בילד את תחושת חוסר האונים ותמנע ממנו התארגנות נכונה. ללא ידיעה וקירבה עשוי הילד לפתח תחושת אשמה ולייחס לעצמו אחריות לאסון . ללא "תיווך" הודעתו של מבוגר (בן משפחה קרוב מלווה באיש מקצוע) תתפתח תמונה שקרית ולא נכונה על האירוע הטרגי  ויהיה קשה לעקור זאת מהילד.

המוות מעורר חרדות וחשש מלהישאר לבד בעיקר בילדים. לכן, חשוב לתת לגיטימציה כלפי הרגשות מציפים ולהעניק לילד תחושה של ביטחון. ככל שיתרבו השתיקות והמשפטים הבלתי בהירים כך יתרבו השאלות והתהיות בנפשו הילד. יש להתייחס לילד ולענות על שאלותיו בסבלנות ובכבוד, להסביר ולעודד. בהודעה הנמסרת לילד חשוב להדגיש שהמוות סופי, את הסיבות ומקום המוות, שלכולם קשה עכשיו ומותר לשאול כל מה שלא ברור, שתהיה אפשרות להיפרד מהנפטר בהלוויה (מומלץ מגיל ארבע להביא ילדים להלוויה). אך, רק לאחר תיאום עמדות עם בני המשפחה והסכמתם, ניתן להבטיח את האפשרות להיפרד מהמת בלוויה (מבלי לראותו). אסור בתכלית האיסור לומר לילד שהנפטר נסע לזמן רב או שהוא חולה, או שהוא עלה לשמיים וישמור עלינו משם. היות וזה מעורר אצלו ציפייה דרוכה בהמתנה לשובו. השתתפות הילד בהלוויה (לאחר הסכמתו המודעת והסבר מפורט על התהליך) מעמיד אותו בפני שתי עובדות חשובות: המוות הוא מצב סופי, ואין אפשרות להחזיר את המת. כאשר האינטגרציה ביניהם חשובה בהקניית מושג המוות לילד בשכל וברגש.

אין הבדל בין אבל של ילדים לאבל של מבוגרים, ילדים חשים את כל טווח הרגשות הנלווים למצבי אובדן ושכול, לעיתים הם מתקשים להביע את רגשותיהם היות והיכולות המילוליות והקוגניטיביות שלהם נמוכות יותר. ילדים בגיל הרך מושפעים באופן ישיר ממצבים פוסט-טראומטיים של הוריהם, על כן, תפקיד המבוגרים לתווך, להסביר ולאפשר לילדים להביע את מכלול הרגשות על ידי מילים, ציור או משחק, כדי שיוכלו להביע את מה שהם מרגישים, בכל גיל.

תקופת האבל מתחלקת למספר שלבים, החל מרגע ההודעה ועד לחזרה לחיים נורמטיביים. לכל שלב תגובות והתנהגות אופייניות. בילדים התהליך מורכב וקשור מאד לגילם ושלב התפתחותם.

שלב קבלת עובדת המוות (שלב ההלם), כולל את ההודעה, הלוויה והשבעה, בשלב זה אין קליטה והפנמה של האובדן, התגובות קיצוניות וחריפות, טווח התגובה הוא בין 'אין תגובה' ל'הלם' ו'התנהגות רגשית סוערת'. לעיתים יופיעו "תופעות מוזרות": שכיחת עובדת המוות, שמיעת קולו וצעדיו של הנפטר. ולעיתים יהיו "תופעות פיזיולוגיות" כמו: אובדן תאבון או אכילה מופרזת, בעיות נשימה, בעיות עיכול (כאבי בטן, שלשולים והקאות, אובדן תאבון), כאבי ראש, גירודים בעור, צורך עז לישון או העדר יכולת לישון. הילדים מפעילים מנגנוני הכחשה "ילדותיים", כמו: "לא נכון הוא לא מת", מסרבים לשמוע ומתריסים שהגדולים משקרים. לפעמים הם מתעלמים ממה שקרה ומתנהגים כאילו זה לא קרה. מנגנון ההכחשה שהם מפעילים הוא מנגנון הגנה ולפעמים רק כלפי חוץ מתוך חשיבה מאגית שאם לא יסכים לקבל את הידיעה הקשה היא אולי תעלם. ילדים שרואים וחשים את התגובה הקשה של המבוגרים סביבם חשים מפוחדים ומעדיפים לברוח לעולמם ולהכחיש את המציאות מאשר להצטרף למבוגרים. תופעות מוזרות ו/או פיזיולוגיות בילדים, לרוב מבטאות קושי עם האובדן ועשויות להיות דרך בלתי מודעת לקבלת תשומת לב. המבוגרים בשלב זה של באבל עסוקים מאד בעצמם ובאבלם והילד צריך "לשדר" את מצוקתו בצורה חזקה כדי לקבל את תשומת ליבם.

שלב עיבוד האבל (הפנמת האובדן), העמקת התגובות וההפנמה, כולל דיבור על המת, עיסוק בתמונות ומזכרות וביקור בקבר. בשלב זה ייתכנו תגובות רגשיות עמוקות וביטוי סוער של כעס, אשם, האשמה, דיכאון, צער עמוק, עצבות קשה, כאב, הזיות, חלומות, בכי וגעגועים. מחד, התגובות הולכות ומתחזקות (התעצמות הרגשות). ומאידך, ההבנה הקוגניטיבית מתגברת, מבינים יותר ויותר את משמעויות האובדן והשלכותיו ונוצר תהליך של הפנמה. האפשרות של הילד להתאבל מותנית בכך שהוא יודע ומבין מה אירע. רגשותיו דומים לאלו של המבוגרים: תגובה טיפוסית היא האשמת המבוגרים וכל מי שאחראי בעיניהם: למה לא שמו לב ומנעו את שארע. ילדים רבים חשים רגשות אשם, במחשבה שהם שגרמו לאסון וסוערים בגלל מחשבה זו. תגובותיהם ספונטאניות והם מביעים את רגשותיהם בתנאי שאינם חשים שזה "אסור". ילדים מוצפים בפחדים וחרדות לגבי העתיד, האובדן זעזע את סדר עולמם והם אינם יודעים מי ידאג להם וכיצד יובטח עולמם מכאן ואילך. בתקופה זו המבוגרים בד"כ אינם פנויים לשיחות רגועות ומרגיעות והילד מוצא עצמו בודד מאד עם פחדיו. תגובותיהם עשויות להיות חזקות וסוערות, הם מפסיקים לאכול, בוכים הרבה, מתקשים לישון ומראים סימני דיכאון, יש המפסיקים את פעולתם הרגילה כמו משחק עם חברים. לילדים קשה יותר למצוא מילים לבטא את עומק הכאב ומהות הרגשות כי הם עדיין חסרים את המילים והמושגים וחסרי ניסיון בביטוי רגשות ומחשבות דרך מילים ולכן הם מבטאים זאת בהתנהגויות יום יום ובמשחקים. המבוגר צריך לדעת "לקרוא" את הביטויים ולסייע לילד למצוא את המילים. ילדים עוברים מהר ממצב רגשי אחד למשנהו היות וקשה להם להכיל לאורך זמן את הרגשות הקשים והמאיימים. יש להם צורך אינסטינקטיבי להמשיך במהלך חייהם ולכן שכיח לראות שאחרי הבעת רגשות קשים של עצבות או כעס הילד חוזר לטלוויזיה או למשחק עם חברים. ככל שהילד צעיר יותר צפויים מעברים חריפים אלה.  

שלב ההסתגלות למציאות החדשה (שלב ההתארגנות מחדש), הילד מבין שהאובדן הוא חלק ממציאות חייו ומתחיל בתהליך הסתגלות למציאות חדשה, בה שולטים אפיקים נוספים של עניין ועיסוק לצד האובדן והשלכותיו. ברור שחייהם השתנו מאד לאחר האובדן. ולכן, ההתארגנות שלהם לא מסתיימת, היא הופכת להיות תהליך שהם יידרשו לו שוב ושוב במהלך  השנים. ככל שהילד גדל ומתפתח והבנתו את העולם משתנה, האובדן מקבל משמעויות נוספות ו"פנים" אחרות. השינויים הרבים שיקרו בחייו יצריכו אותו "להתארגן" שוב ושוב ולשלב את משמעות האובדן החדשה בחייו בהתאם לשינויים שהוא עובר בכל שלב בצמיחתו. בילדים, החזרה לחיים וההתארגנות הם ספונטאניים, יש פחות "התנגדות" לשלב זה (במבוגר זה אומר השלמה וקבלת האובדן ולא תמיד הוא מוכן לכך), הילדים לא רואים את החזרה לשגרה כבגידה בכאב ובזיכרון (אם הם מרגישים רגשי אשם, הם מגיבים כנראה למסרים של מבוגרים סביבם). בילדים, יש בעיות אחרות בחזרה לשיגרה: הם עלולים לחוש בושה וחריגות. ילד בגן יחוש שמות קרוב הוא מום שלו עצמו. הוא מרגיש ומבין שהוא שונה מאחרים ועלול להתבייש בכך. הוא פוחד מתגובות חברים לגן וזוכר תגובות דחייה לילדים שונים וחריגים ופוחד שגם הוא יקבל אותה תגובה. ככל שהילד מבוגר יותר הוא יותר רגיש לתגובות האחרים ("מה יגידו") ולא רוצה להיות יוצא דופן ולעומת זאת חשים שהחברה מצפה מהם להתנהג "אחרת". מסרים שמצפים מהם להמשיך באבל מקשים עליהם את הבחירה והחזרה לחייהם הרגילים. הילדים, כמו מבוגרים צריכים להתעמת עם הקושי שלהם לשלב את מצבם החדש בחיי יום יום. מה לעשות כאשר ישאלו בכיתה על המת? האם לשחק משחק כדור בתקופה בה שאחרי המוות? האם להשתתף במסיבה? כששואלים מה שם אביו מה להגיד? אלו הרבה מצבים לא מוכרים קשים ומבלבלים, מצבים בהם הילד אינו יודע כיצד לנהוג ואינו יודע מה מצפים ממנו. הילד רוצה להיות כמו כולם אבל גם רוצה יחס מיוחד. לא רוצה שירחמו עליו אבל רוצה התחשבות מיוחדת ומרגיש פגוע ולכן זקוק לשותף בוגר שעימו יוכל לחלוק את קשייו ושאלותיו. בשלב זה (ההתארגנות) הילד תלוי בדרך ההתמודדות של ההורה. ילדים עוברים מהר יותר ממבוגרים למצב שבו המבט והאנרגיות מופנים שוב להווה ולעתיד. הם אינם מתנתקים, נפרדים או מפסיקים "קשר" עם מי שאבד וגם לא אמורים לעשות זאת. "האובייקט שאיננו" ממשיך להיות דמות מלווה רוחנית וזיכרון חשוב ורצוי. אותה דמות "צומחת ומשתנה" בתפיסת הילד לפי התפתחותו וצרכיו. ככל שהילד צעיר יותר בעת האובדן יידחו חלק ממטלות-ההתמודדות של השלב השני והשלישי של האבל לזמן עתיד שבו יהיה מספיק מפותח שכלית ובשל נפשית (הבעה ופנמה של רגשות והתארגנות ).

במבוגרים ניתן לזהות קושי בחזרה לתפקוד מלא. הם נוטים להמשיך להתאבל ולעיתים זה מגיע למצב דכאוני שמתדרדר לפעמים גם למצב של אבל פתולוגי. בילדים תופעה של דיכאון או קושי בחזרה למצב נורמטיבי נובעים בד"כ מקשיים הנובעים מהעדר משאבים וכלים להתמודדות עם ממצב חדש ומציאות חדשה. לדוגמא: ילד שאביו מת, לעיתים אינו רוצה ללכת לביה"ס משום שהוא לא יודע כיצד להתמודד עם החברים, עם השאלות, כיצד יגיבו וכיצד הוא יגיב.

לילדים יותר קשה למצוא מלים שיתארו את המצוקות שלהם ויותר מסובך עבורם להסביר את עצמם. תפקידו של המבוגר בחייהם הוא לסייע לזהות את הקשיים שלהם ואת רגשותיהם כדי לנסות להגדיר את הבעיה ולמצוא פתרון מתאים לילד. לעיתים יש קושי למבוגרים לתמוך ולהוות משענת בטוחה לילדים במצבי משבר ולכן, חשוב שהם יסתייעו בגורמים מקצועיים חיצוניים. 

פעמים רבות ילדים מבטאים את מצב המצוקה שלהם ע"י Acting Out  = רגרסיה התנהגותית או התנהגות קיצונית המבטאת את מצוקותיהם (התפרצויות בכי , חזרה להרטבה, פחד לישון, לעיתים תוקפנות וכו'). בתקופות הראשונות לאחר האובדן אלו התנהגויות נורמאליות לביטוי האבל. יש ילדים שהם "הילדים הטובים": מתנהגים למופת , מתחשבים בהורים כדי לא להפריע ולא להיות למעמסה, לא מבקשים תשומת לב ועומדים לרשות ההורים. ילדים אלה למעשה מוותרים על צרכיהם הריגשיים לטובת טיפול בהורה, זהו היפוך תפקידים והילד יוצא זנוח מבחינה רגשית, "מוותר" על ביטוי האבל והמצוקות. הילדים האלו מפחדים מהתמוטטות העולם סביבם ומתגובת האבל החריפה של המבוגרים, הם בודדים וחשים רגשות אשמה על צרכיהם בשעה שלהורה כה קשה.

עיבוד האבל אצל ילדים הוא תהליך פעיל ומתמשך שנים. הם יחזרו ויעבדו את האובדן שוב ושוב בהקשרים חדשים, בהבנה חדשה ובכל פעם של חזרה זה יתבטא בצורה רגשית של מעין "התאבלות. המבוגרים צריכים לאפשר לילד לחזור להתאבלות ולעיבוד האובדן ולסייע לו בכך.

תופעות נורמליות

תופעות של דיכאון קליני

  • הילד מגיב לניסיונות התקרבות ותמיכה
  • מבטא כעס בפתיחות
  • מראה את עצבותו                   
  • מרגיש מדוכא ומקשר זאת עם האובדן
  • מביע מחשבות ורגשות אשמה ממוקדות בנושא האובדן
  • מביע תלונות על מיחושים משתנים
  • מביע מידי פעם רגשות של המעטה בערך עצמו
  • חוזר לתחושות והתנהגות של שמחה והנאה ולפעילויות מהנות
    • דוחה התקרבות ותמיכה מסתגר מתבודד ולא משתף
    • מגלה אי שקט ותלונות אך לא מבטא את מצבו בצורה פתוחה וממוקדת
    • מקרין חוסר תקווה ריקנות ומלנכוליה.
    • לא מחבר את תחושת הדכדוך עם אירוע מסוים
    • מביע תחושות אשמה כוללניות ולא ממוקדות
    • מביע תלונות פיסיות קבועות כרוניות
    • חי בתחושה קבועה עמוקה ובלתי משתנה של ערך עצמי נמוך
    • מרגיש ומבטא תחושות של חידלון ואינו ממשיך בפעילויות רגילות של ילד בגילו

     

    * גב' זיוה חנוכה, אחות אחראית יחידה אונקולוגית, מנהלת המכללה ההוליסטית עמק חפר  (בחסות מכללת ידע), מנחה קבוצות בשילוב אומנויות (MA) ומתמחה בפסיכותרפיה דינאמית ממוקדת